לא בא לי לכתוב. אין לי על מה לכתוב.

מספר הפעמים שחשבתי ואמרתי את הדברים האלה גבוה יותר ממספר הפוסטים הכתובים בטיוטות או ממתינים בתוך ראשי. (נגיד התמונה הראשית, על קטיף וילד אחד שחזר שמח ומלא בוץ – הפוסט שלא נכתב).

אם היה לי רשמקול פנימי כנראה שהייתי מצליחה לעלות פוסט בשבוע, אבל עד שהמחשבה שלי מגיעה אפילו לפתקים בטלפון היא עוברת כל כך הרבה גלגולים שהיא נהיית משהו אחר, ללא המשך.

אפילו לפוסט הזה היה לי שם גאוני שפשוט שכחתי מהו, כי עברו ארבע דקות וחמישים מחשבות חדשות.

כל שבוע אני נתקלת בשאלות מתי תעלי פוסט חדש? מה קורה עם הבלוג?

ואני עונה: מה קורה איתו באמת? תיראו, הוא בדיוק נסגר סוף סוף על זה שהמשפחה שלו נשארת לגור במרכז, והוא עסוק במציאת דירה באזור (משימה קשה לכשעצמה). אחרי שהוא יעבור הוא ימצא מסגרת לילד ויקווה שזה יעבור בסדר עבור כולם, ואז, אז הוא יחזור להשקיע בעצמו.

הוא ימצא במה הוא רוצה לעסוק, יחזור אולי להתאמן, לאכול בריא, יחזק קשרים חברתיים שהזניח ויפרח כבלוג שהוא תמיד נועד להיות.

אז בגדול יש לי עוד כמה ראיונות שכבר עשיתי עם בלוגרי אוכל ואפייה שאהובים עלי. יש לי פוסט על 24 שעות ללא ילד (פיקציה, האומנם?) פוסט צילום שאני עדיין תוהה לגביו, ועוד הגיגים איזוטרים מחיי היום-יום הזוהרים שלי.

כתיבה זו פעולה כל כך חושפנית, מרגיש לפעמים שאנשים מבצעים אותה בכזאת קלות או זילות שגורמת לי להרגיש שאין בה ערך יותר. אבל יש ערך לכל מילה, משפט ופוסט שעולים לגלי האתר. בסופו של דבר, הבחירה על מה לכתוב ומה לחשוף היא לא תמיד קלה, ואני מוצאת עצמי גונזת חלק מהנושאים.

אז מה קורה? הרבה קורה, אבל בעצם מרגיש שכלום לא קורה, וכמו בכל שלב בחיים הבלוג בחבלי גדילה וביסוס זהות. בדיוק כמו זו שכותבת את השורות האלה, שוקעת יום כן יום לא, אבל תמיד בחן (ותכלס משתדלת גם עם קריצה וחיוך).