שנה שלמה שואלים אותי אם יש לי בלוג, כאילו שזו נקודת המוצא של כל אמא טרייה שתקועה בעיר זרה, מוצפת הורמונים, בודדה, מצלמת להנאתה ומסתדרת בסדר עם מילים.
וכל פעם עניתי שלא, כי יש כבר המון בלוגים של אמהות ובגדול אני נגד לתת עצות, ומתעצבנת כשכל אמא שילדה שלוש דקות לפני מייעצת לי (גם אם לא שאלתי). או הכי גרוע אמא שצעירה ממני כאמא מייעצת לי, כאילו בואי… ההפיכה שלנו להורה לא הופכת אותנו לאדם שיש לו את הזכות לייעץ.
(מסייגת: דאגתי להקיף את עצמי, או למעשה הגורל ומפלצת הספגטי המעופפת הקיפו אותי, בחבורת אמהות שאפשר לשאול אותן הכל. וזה לגיטימי לדבר על הקושי הנפשי וגם על הקושי של קקי שיניים).
אז עניתי שלא ואין לי בלוג. אין לי זמן לבלוג, אני אמא במשרה מלאה, טרוטת עיניים, חיה בניכר וחולמת על איש שירות שיעצבן אותי כדי שאוכל לשחרר קצת קיטור (הורות מביאה איתה המון סובלנות, סבלנות והכלה לילד שלך – פחות לשאר העולם).
ואז זה קרה, יום אחד החלטתי וקניתי דומיין.
והוא ישב שם ואני ישבתי בצד השני של הבית, כל פעם אמרתי – היום! אם לא היום, מחר! וככה התגלגלנו כמה חודשים.
אז תודה לכל מי שתמך ודחק והציק לי (כן שולי, זאת את) לאורך הדרך (הבטחה זו הבטחה – כן אירה, זו את) תודה לבחור מיוטיוב שהסביר לי (כן! רק לי!) איך בונים בוורדפס אתר ותודה למי שסיים לקרוא את הפוסט, קל זה לא היה.
YOU HAD ME AT
קקי שיניים
מהמם, משעשע, בטוח גם אינפורמטיבי (עדין לא אמא אז אין לי מושג באמת) נהנתי מאוד!!
שאפו חברה ו ב ה צ ל ח ה 😍
אני נאבקת בעצמי בין הצורך לדעת לבין הפחד לגלות – מה זה לכל הרוחות קקי שיניים?
אני לא בטוחה שאני רוצה להיות זאת שתגלה לך 3>