קודם כל זה שקר. הוא ממש אבל ממש לא מושלם.

העולם מתחלק לשני סוגי אנשים: חובבי הים (יופרך בהמשך), שונאי הים (בצדק). ואולי בכלל לשלושה סוגים, כי יש גם את אלה שפשוט אוהבים להסתובב בבגד ים מתי שרק אפשר, אז הים עבורם הוא דיפולט.

מהרגע שאת הופכת להיות הורה והילד מספיק גדול כדי ללכת לים, אין לך איך להתחמק ממנו. הקיץ והאופציות המוגבלות שהוא מביא איתו בכל הקשור לשעשוע של ילדים (אמרו לא לג׳ימבורי!) מוביל לכך שכל הדרכים מובילות לים. אז את מוצאת את עצמך שבת אחרי שבת לובשת בחוסר חשק בגד ים, אורזת חצי בית שנשאר עם חול מהשבוע הקודם, וחוזרת לים.

ההליכה עם ילד לים היא מדע בפני עצמו – כזה שמצאתי את עצמי מתייעצת מה לוקחים, מה עושים, מה קונים ואיזה רשימות צריך עבור הארוע הזה של משפחה בים בשבת.

אבל בפועל מסתבר שבעצם לא מדובר במדע. כמו בכל דבר מרגע הפיכתך להורה את מגלה שמדובר בתעסוקה (שלום דלי, כף וחול, כמויות עצומות של חול), אוכל (שלום אבטיח דביק ומטפטף), והגנה (שלום כובע, חולצת ים, צילייה ומקדם הגנה), והרכיב הסודי שלי – סבלנות והיכולת לדמיין שאחרי החוויה הזו אגיע למקלחת, לאכול את החומוס החביב שמצאנו בתחנת דלק מול הבית (בחיי שהוא סביר פלוס), ושנ״צ (שוב, בהורות כמו בהורות השנ״צ הוא אופציונלי ונתון למורת רוחו של הבוס).

מה שמשונה זה שבתור ילדה כל כך אהבתי את הים. אם שואלים אותי מה זיכרון הילדות שלי אני עונה שזו שדרת העצים בדרך לחוף אכזיב כל שבת. מדובר בזיכרון נוסטלגי שהסתיים באזור גיל שש אבל נשאר חי יותר מרוב הזכרונות האחרים שלי.

הסלידה שלי מהים הופיעה בגיל הנעורים. כל עניין החשיפה בבגד ים, היכולת שלי להשרף לאחר דקות בודדות, והחול, הסיוט של החול! כל כך הרבה חול שנשאר איתך שבוע שלם ואז חוזרים אחרי שבוע ומחזירים אותו חזרה לחוף.

חוץ מזה, החוף הוא אניגמטי. הוא עולם חדש עם קאסטות שמתקיימות רק בתוכו, רק שבחוף מעמדך לא נקבע לפי מוצא ההורים, אלא לפי גודל הצילייה והאם את יושבת בקו ראשון או שני למים.

בשבתות האחרונות אנחנו מנסים להבין את מעמדנו בחוף ומשתדלים לשבת קו ראשון למים ובמרחק הגיוני לרכב – המקום הנכסף בו יש מזגן ויכול לקדם אותנו עוד צעד אחד הביתה, איפה שיש מקלחת ומחסה מהשמש.

ומה איתכם? איזה סוג אתם?

נתראה בשבת בים