לאורך השנים פנו אלי רבים , בשאלה ״אז מה, מה הקעקוע הזה אומר?״ 
גם הבחור שאיתו אני חולקת את חיי (הידוע כחצי המנומנם שלי), כשניסה לדבר איתי בפעם הראשונה, בחר לפתוח עם השאלה האלמותית – ״אז תגידי, מה המשמעות של הקעקועים?״ מיותר לציין שלא עניתי לו.  אם לא היו לו עיניים יפות לא היינו מדברים שוב לעולם. 

עכשיו, אני לא מיתממת – עם השנים הקעקועים, רבו במספרם וגם המקומות בגופי שבהם בחרתי לעשות אותם –  נבחרו להיות במקומות גלויים יותר ויותר. אז האם לכל קעקוע יש סיפור?לא, האם לחלקם יש? בהחלט. האם יש משמעות, מעבר לקישוט אסתטי, בבחירות שלי ומדובר בתהליך עמוק יותר, כן – לכן הקושי לספר על כל אחד מהם וסיבותיו. 

את הגוף שלי מעטרים עשרה קעקועים, לכל אחד (כמעט) יש סיבה וסיפור, רגש שקשור לכל אחד מהם וברמה העמוקה עבורי, תרגום של זיכרון או רגש. לפעמים יש תחושה שאולי (רק אולי) ההעברה מהרגש והנפש – לגוף, מקלה קצת את המשא.

מי שמביט בי מאחור

הקעקוע שלי בגב התחיל כ״טראמפ סטאמפ״ בגב התחתון, הוא נושא  אותם עיטורים ומוטיב  המקועקעים שעל רגלי הימנית. הקעקוע נעשה כמה ימים (או חודשים) משחרורי מצה״ל, עשיתי אותו יחד עם החברה הכי טובה שלי (ספוילר היא עדיין החברה הכי טובה שלי), שקעקעה את עוף החול על הכתף שלה.

הסיפור האמיתי שלו התחיל שנים לאחר מכן שהחלטתי שאני רוצה שיהיה משהו מעבר. אני עברתי תהליך וכך גם הקעקוע, עבר תהליך. 
התחלתי לכתת רגליי בין מכוני קעקועים,.  באחד הציעו להמשיך את העיטורים, באחר הציעו לצבוע את כל הקעקוע בשחור. לבסוף הגיעה מיקה, אמנית קעקועים שבדיוק הגיעה לחיפה והפכה ליוצרת של חלק מקעקועי העתידים לבוא. 

הקעקוע שנבחר היה גדול והוא דרש יותר מפגישה אחת. לפגישה השנייה והאחרונה חזרתי כעבור למעלה משנה (לי יש זיכרון שסיימתי אפילו תואר ולא צבעתי אותו). הסתובבתי המון זמן רק עם קווי מתאר,  החבר שהיה לי דאז שכנע אותי לחזור ולצבוע אותו ואני חבה לו עד היום תודה על כך שהקעקוע הושלם. פרטים איזוטרים לגביו – שלא יעבור את קו החזייה, שאם אלבש סטרפלס לא יראו אותו (בחיים לא לבשתי סטרפלס…) והוא הקעקוע הצבעוני היחיד שלי. 

לב, על הפרק

על פרק יד ימין שלי מופיעים שלושה לבבות, מי שמכיר אותי משנים עברו יודע שאמא שלי התנגדה נחרצות לקעקועים ולצבע בשיער. הקעקוע הראשון שעשיתי, אחרי הסברים ושכנועים שאני כבר בוגרת ויודעת מה אני רוצה (ספוילר – לא ידעתי, מצטערת על הקעקוע? לא:)). לכן האמינו לי שזאת הייתה הפתעה כשאמא שלי הסכימה ובחרה קעקוע משפחתי, לכבוד יום הולדתה החמישים. הקעקוע הנבחר הוא – לב לסבתא, לב לאמא  ולב לי. אגב, אותו קעקוע בדיוק מעטר את קרסולה של אימי מתנגדת הקעקועים. 

ימנית חזקה

הקעקוע החדש ביותר שלי, ידעתי שאעשה אותו -אבל עדיין הגיע בהפתעה.

בעודנו מבלים ומתארחים בשנקין הוטל ל -24 שעות של חופשה מהממת, כפי שכתבתי עליה בפוסט ״24 שעות בתל אביב; שוקעת, אבל ברכות של מיטה במלון״
ביום שנסענו לתל אביב שלחתי לאבי נשיא מסרון ״היי אבי, זו אני איילה הקרציה שבודקת מה הסיכוי שמישהו ביטל ויש מצב לבוא?, רצה הגורל ואיזו גברת הבריזה, תפסנו מונית ונסענו לסטודיו לקעקוע הפיוניות, שקעקעתי על יד ימין, שהוא גם הצד שאני סובלת בו מכאבי פיברומיאלגיה.

הקעקוע הזה הינו סימן לתקופה חדשה עבורי.התקופה של הלידה והפיכתי לאמא, אמא בעיר חדשה ופחות ידידותית. היכולת להמציא את עצמי מחדש ולגלות שאין כזה דבר באמת ״מחדש״ או להתחיל ״מנקודת אפס״ ויותר מהכל הקושי להפוך פעם נוספת ובשנית  לאמא.

הקעקוע הזה הגיע אחרי שני סבבי טיפולי פוריות שלא צלחו, הם לא צלחו ואני הלכתי להתקעקע, כך שתמיד אזכור שצלחתי את השינויים המאסיביים והטלטלה שהחיים שלי עברו בשנתיים האחרונות. את הפחדים והכאב השקוף, שלא רואים ומעל הכל, את הניצנים שנמצאים בין הפרחים וההבטחה לעתיד לבוא, עם ניסיון לשמור על אופטימיות לעתיד ורוד שיבוא.

מבטיחה לנסות לכתוב על שאר הקעקועים.  בא לכם לקרוא עוד על קעקועים קצת שונים משלי, לובה הנהדרת כתבה על הקעקועים והבחירות שלה בפוסט כיפי במיוחד.

ותוספת קטנה לסיום : קיבלתי הרבה פניות בפרטי לכתוב על טיפולי הפוריות שלי ועל מחלת הפיברומיאלגיה. המילים שאתם שולחים לי בפרטי ובהודעות מחזקות אותי, מבטיחה עם הזמן לכתוב על הכל.