

לפני יותר משנה כתבתי פוסט ארוך בפייסבוק, על אחד הנושאים שמאוד העסיקו אותי – מעבר עיר. ההחלטה על מעבר ברגע שיש ילדים הופכת להיות אחרת, הייתה תחושה שמדובר במעבר גורלי – אחד שמשתקעים בו וקובע את מסגרות החינוך של יונתן וקצת את מהלך חייו לעתיד הקרוב. מתוך הפוסט והקושי האישי שלי החלטתי לעשות צעד ולראיין נשים הטוענות שהן אוהבות את מקום מגוריהן:) , לבצע “מחקר” תוך ניסיון להבין ולדעת, עד כמה שניתן, אנה פנינו מועדות והפעם לקחת החלטה בצורה הכי שקולה ונכונה כדי שאוכל להרגיש ולדעת שבחרתי, מקום מגורים עם זוג עיניים פקוחות ורציונליות לחלוטין, (ספוילר – בסוף בחרתי מהלב).
במשך שנים בסושיאל היו מזהים אותי בתור ״איילה מחיפה״ מה שגרם לי להרים גבה כשהכרתי את שירי (לא משנה שכבר גרתי מחוץ לחיפה כשהכרנו) ואיך היא שירי הזאת היא – ״החיפאית״ מה אני כבר לא איילה מחיפה?, עבר לי ממש מהר, כי אומנם אני ושירי מכירות כמה שנים זה מרגיש כאילו אנחנו מכירות מאז ומתמיד ואין ספק שאין יותר חיפאית ממנה.
בנימה אישית, טרם יתחיל הראיון, הנה שלוש העובדות שידועות לי על חיפה –
אני שירי ויצנר, סטייליסטית ויוצרת תוכן, בעלת הבלוג hey.fa.it ומרצה לסטיילינג ועיתונות אופנה. בת 42 עוד מעט, נשואה לירון – חיפאי מבטן ולידה ואמא של עומר (14) איתי (8) ואיה (4).
חיפה הידועה בכינויה חייפוש. גרה באחוזה, שזו שכונה שהיא חלק מהכרמל ״הותיק״. אני גרה ממש בסמוך ל״ציר מוריה״ שפעם, כשרק הגעתי לעיר הוא היה מרכז חיי הלילה של חיפה אבל היום הוא מרכז חיי היום. חיפה היא קשה להליכה ברגל וכאן יחסית אפשר לעשות סידורים ברגל. זה מאוד היה חסר לי כשגרתי בסביוני דניה, שהיא שכונה פרברית ומרוחקת מהמרכז.
נולדתי בירושלים לזוג סטודנטים מנתניה. בגיל 4 חזרנו לנתניה וכשהייתי בת 20 עברתי עם אמי ובעלה השני להרצליה.
חופשת הלידה הראשונה שלי היתה איומה. ילדתי בסוף אוגוסט, ועד שהתאוששתי ואזרתי אומץ לצאת עם עומר מהבית כבר היה קר בחוץ ואת רוב חופשת הלידה ביליתי בגרנד קניון. השתעממתי וסבלתי וחזרתי לעבודה מוקדם מהצפוי. לחופשת הלידה השניה שלי אני חייבת את הלידה מחדש שלי! עם איתי יצאתי לחופשת לידה באביב וזו היתה תקופת ההחייאה של העיר התחתית. התחלתי לחרוש את העיר במקום את הקניונים עם איתי בעגלה ובזכותו התאהבתי בחיפה אחרי שנים של מרמור וחלומות לחזור ״הביתה״.
עומר ואיתי לומדים בבית הספר הריאלי, בית ספר פרטי – או סוג של פרטי, עד היום לא ממש הבנתי עד הסוף את המעמד שלו. בכל אופן, כבוגרת של מערכת החינוך הציבורית אף פעם לא הבנתי מה יש לחיפאים עם הקונספט הזה של הריאלי אבל אחרי כמה שנים ואחרי שנה אחת קשה של הקורונה, אני יכולה להגיד שהילדים שלי נמצאים במערכת חינוכית מצוינת והלוואי ומערכת החינוך הציבורית היתה כזו. איה עדיין קטנה והיא נמצאת בגן הוד הכרמל – מתחם גנים שכל ילדיי היו בו מגיל פעוטון ועד חובה ולמרות שאנחנו כבר לא גרים בסביבה אני עדיין מסיעה אותה לדניה.
לצערי אנחנו משפחה לא פעילה אחר הצהריים. עד שאיה חוזרת מהגן (קצת אחרי 17:00) כולנו כבר מותשים לחלוטין מהיום ומבלים בבית. לרוב, הילדים נפגשים עם חברים (כשאין קורונה) ובקיץ אנחנו הולכים לגן יוכבד, שזה הגן הציבורי לידינו.
יש חיה כזו – אני מרגישה אותה בעיקר בגני השעשועים, כי בית הספר שלנו לא איזורי ולכן לילדים אין חברים מהכיתה בסביבת המגורים.
ברור שיש חיה כזו, חיפה היא מה שאני מכנה אותו ״עיר שהיא כפר שהוא עיר״ – היא לא רק מרכז אורבני שמאפשר כל סוג של מפגש: קפה, דרינק או שופינג. היא גם אי ירוק שמאפשר מפגשים על הים, בחורשות ובמסלולי טבע באמצע העיר.
אני מאוד אוהבת את השכונה שלי אבל חיפה כל כך מגוונת שצריך יותר מהמלצה כזו כדי להתאים ל״עולים חדשים״ את היעד המושלם עבורם. ולתל אביב, אם בכלל תרצי לנסוע… יקח לך בערך שעה. מאחוזה אפשר להגיע בקלות למנהרות הכרמל, לדרך פרויד ולדרך הים, כך שכל היציאות נגישות!
מי שטרם מכיר את המדור – ״איילה מחפשת עיר״, ממליצה לקרוא את הפוסט הראשון בבלוג עם שלומית אופיר על תל אביב והפוסט השני עם נרקיס שחף על הוד השרון, השלישי על כפר סבא עם רעות תקני לי (שם הבמה של רעות לונברג) והפוסט הרביעי עם פולי על עיר החלומות גבעתיים, והאחרון עם צלמת האדריכלות אורית ארנון על נוף ים בהרצליה.
חושבות שאתן גרות בעיר ובאזור הכי טוב שיכול להיות, מוזמנות לכתוב לי ואשמח לראיין אתכן.
טוב, די, שכנעתן אותי שתיכן!
ניפגש בכנאפה?
כן! הלוואי שבקרוב 🙂