יש איזה טאבו (חוץ מבתל אביב, בתל אביב זה בסדר) לדבר על נושא הגירושין,

תהיתי רבות ביני לבין עצמי האם לכתוב את הפוסט הזה, ראשית ממקום של חשיפה ושנית, האם יש לו באמת מקום או צורך. 

החלטתי שכן – הדממה הדיגיטלית (ובכלל) שהייתי בה צריכה להגיע לסיומה, אם זאת בשל צנעת הפרט, או המורכבות של הפרידה, כמו תמיד אני לא כותבת הכל הכל וטוב שכך. 

למרות שהעולם התקדם ואנשים מפרקים בתים או זוגיות, חדשות לבקרים. לא חשבתי שאני אהיה מאלו שנכנסות למעגל הפרידות (במיוחד מהמקום בו אני גדלתי וידעתי תמיד שאני רוצה משפחה גדולה) אבל מגיע רגע (ובחיי שהוא הגיע!) –  רגע אחד מזוקק של ידיעה שאי אפשר יותר והדבר הכי טוב לכולם ולאחר שמוצו כל האפשרויות הוא להפרד, להמשיך הלאה כל אחד לדרכו.

כשממשיכים הלאה, זה לא נעשה מתוך הבטחות שמשהו אחר וטוב יותר מחכה באופק, אלא פשוט מהמקום שהמציאות הנוכחית לא יכולה להמשיך כפי שהיא (אני מאוד נזהרת בבחירת המילים אז סליחה על העמימות). 

ניסיתי המון זמן להבין למה עם פרידה וגירושין מצטרף המימד של תחושת אשמה ו/או כשלון – אני לא חושבת שהצלחתי להבין עד הסוף איך (אצל נשים בעיקר מהמידע שהספקתי לאסוף) יש אות שני (scarlet letter) עם שינוי הסטטוס, בעוד שזה מהלך שדורש תעצומות נפש ולא מובן מאליו כלל, לא משנה מי יזם או החליט שדי. 

לפרק זוגיות/בית/משפחה זה לא דבר קל, זה דבר עצוב – גם אם היחסים הזוגיים עלו על שרטון, עדיין הפרידה היא עצובה, יש אובדן, אבל. אך לא מדובר בתחושה של כשלון –  איש לא כושל בכך שהוא מבקש לעצמו יותר טוב, או פשוט לא להיות בסיטואציה שאינה טובה עבורו ובני ביתו.